יולי 12 2010

רשלנות רפואית- אשם תורם

רשלנות רפואית: עא 2813/06 קופת חולים לאומית נ' ציפורה זליג (עליון; ס' ג'ובראן, ח' מלצר, א' ריבלין; 11/07/10) – 24 ע'

בשני עניינים (מתוך ארבע), שבהם נקבע כי המערערת התרשלה – בעניין התנהלותו של ד"ר וינר, ובעניין דרכי העברת המידע במערערת – אין בסיס מספק לקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי. בנסיבות

אלו, אין מנוס מהתערבות בשיעור האשם התורם שנקבע כי המשיבה נושאת בו, ולהעמידו על 50% (במקום 30%).

ערעורים הדדיים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים, בו נקבע כי קופת חולים לאומית (להלן: המערערת) התרשלה בטיפולה ב גב' זליג (להלן: המשיבה), באופן שהביא לכריתת אחת מכליותיה של המשיבה ולנזקים נוספים. המערערת חויבה בפיצוי המשיבה בשיעור של 70% מנזקיה, לנוכח אשם תורם כדי 30% לקרות הנזק, שנקבע כי המשיבה נושאת בו. המערערת משיגה על עצם הטלת האחריות עליה. הן המערערת – כטענה חלופית בלבד – הן המשיבה מערערות, באופנים נוגדים, על שיעור האשם התורם שיוחס למשיבה, וכן על גובה הפיצויים שנפסקו לטובתה.

ביהמ"ש העליון (מפי השופט ח' מלצר, בהסכמת, המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ס' ג'ובראן) קבל באופן חלקי את ערעורה של קופת חולים לאומית, במובן של הגדלת שיעור האשם התורם ל-50%, ודחה את ערעורה של גב' זליג, מהטעמים הבאים:

ב-2 עניינים (מתוך 4), שבהם נקבע כי המערערת התרשלה – בעניין התנהלותו של ד"ר וינר, ובעניין דרכי העברת המידע במערערת – אין בסיס מספק לקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי הנכבד. מאידך גיסא בשני העניינים הנוספים שנזכרו בפסק דינו של ביהמ"ש קמא– רשלנותה של ד"ר מה-נעים ועיכוב רשלני של תשעה ימים בעריכת בדיקת ה-CT – אין מקום להתערב במסקנות ביהמ"ש, לרבות בסוגית הקשר הסיבתי לנזקה של המשיבה.

לגבי התנהלות של ד"ר וינר: לא נמצא עיגון בדין ובנסיבות המקרה לקביעתו של ביהמ"ש המחוזי, שלפיה ד"ר וינר התרשל משלא ביצע "מעקב שוטף" כדי לוודא שהמשיבה ביצעה את בדיקת ה-IVP, שאליה הופנתה. משלא העלתה המשיבה טענה, שלפיה הסברו של ד"ר וינר היה בלתי מספק, ולכן נמנעה מלבצע את הבדיקה (אלא טענה בלהט שכלל לא הופנתה לבדיקה) ומשדחתה הערכאה הדיונית את גרסתה העובדתית של המשיבה, בכל הנוגע לטיפול שקיבלה מד"ר וינר, הרי שהיה מקום לדחות מניה וביה אף את טענתה להתרשלותו של רופא זה ולא היה מקום לפתח עבור המשיבה גרסה משפטית חלופית ולקבוע כי ד"ר וינר התרשל (בכך שלקה בהסברו).

למעלה מן הצורך לא נמצא עיגון מבוסס בדין לאף אחת משתי ההנמקות הנפרדות של ביהמ"ש קמא לכך שד"ר וינר התרשל: האחת – כי הסברו בעניין בדיקת ה-IVP לא היה מספק, ולכן קמה לו חובת המעקב. שכן, ביהמ"ש סבור כי מבחינה משפטית מדובר בהסבר מספק, בהתאם לדיני ה"הסכמה מדעת" שפותחו בפסיקה. צויין בין היתר, כי אם נטיל על הרופא חובה גורפת שלא להסתפק בהסבר כללי על משמעות הבדיקה וחשיבותה (והסבר כזה – ניתן במקרה דנן), אלא נחייבו למסור הסבר מפורט על כל אבחנה שקיימת אפשרות רחוקה שתתאשר בבדיקה – השירות הרפואי רק ייפגע. מאידך גיסא, דומה שהתועלת במסירת המידע בנסיבות אלה – זניחה.

והשניה – כי בלא קשר לטיב ההסבר, עצם הסיכון שעלול להיגרם למשיבה אם לא תבצע את הבדיקה הוא כזה המחייב את ביצוע המעקב; משמסר הרופא הסבר מספק, כאמור לעיל, לגבי הצורך בביצוע הבדיקה, הרי שאין בקיום האפשרות העיונית שהמטופל סובל ממחלה המחייבת טיפול, אשר הבדיקה הייתה חושפת אותה, כדי להקים לרופא חובת "מעקב שוטף", בנוסף על חובת ההסבר הסביר למטופל. יתרה מכך: הטלת חובת מעקב גורפת, גם כאשר ניתן למטופל הסבר סביר, תטיל נטל בלתי סביר על הרופאים.

למען הסר ספק יודגש: ההערות שלעיל ודאי אין בהן כדי לשלול היתכנותם של מקרים ספציפיים וחריגים, שבהם נסיבות המטופל, הטיפול, או יחסי המטפל והמטופל יהיו כאלה שבהן יימצא כי על רופא להמשיך ולעקוב אחר מטופלו, ולא להסתפק בהפנייתו לביצוע הליך רפואי.

הכשל המערכתי: ביהמ"ש קמא קבע כי המערערת לא דאגה לקיומה של זרימת שוטפת של מידע בין כל הרופאים המטפלים ובפרט להעברת תלונות המשיבה לידי רופאת המשפחה, ד"ר מה-נעים, ובכך התרשלה המערערת. לא ניתן היה לקבוע כך, משלא כך טענה המשיבה-התובעת עצמה. ממילא, לא הונחו בפני ביהמ"ש נתונים היכולים לבסס את קביעתו האמורה ו בנוסף, ממילא לא הוברר במפורש קיומו של קשר סיבתי בין כשל מערכתי זה לבין הנזק.

כאמור, לא נמצא מקום להתערב בעניין רשלנותה של ד"ר מה-נעים ולעניין הקביעה בדבר עיכוב רשלני של תשעה ימים בעריכת בדיקת ה-CT. אמנם, בעניין בדיקת ה-CT, המערערת, בסיכומיה, מציעה עתה שלל הסברים אפשריים לעיכוב בבדיקה. כל אחד מהסברים אלו היה יכול לספק, לו היה מועלה ומבוסס בדיון בערכאה הדיונית. משלא נעשה כך, אין כל אפשרות להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי חל עיכוב בעריכת הבדיקה וכי זה תרם לקרות הנזק.

אשם תורם: ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בשיעור האשם התורם שנקבע, שהוא עניין להערכתה של הערכאה הדיונית, אלא כאשר נדרש שינוי עקרוני בהערכה. ברם פה אין מנוס מהתערבות שכזו, בעיקר לנוכח הקביעה כאן כי ד"ר וינר לא התרשל. מכאן שעל כפות המאזניים מזה מונחת עתה רק התרשלותה של ד"ר מה-נעים, שהיה בה, כנראה, כדי לאפשר את איתור הסיבה לחסימה החלקית במועד מוקדם כל צרכו (בצירוף עיכוב רשלני של תשעה ימים בעריכת בדיקת ה-CT), ומזה – החלטתה של המשיבה לא לפנות לביצוע הבדיקות והטיפולים שאליהם הופנתה (ובראשם – בדיקת ה-IVP), אשר היה בהם כדי להציל את כלייתה. לנוכח המשמעות הרבה שיש לייחס למחדלה של המשיבה, ובהיעדר התרשלות מצד ד"ר וינר, הרי שיש להעמיד את האשם התורם בו תשא המשיבה, במקום 30% ­– על 50%.

גובה הנזק: סכומו הכולל של הנזק, שקבע ביהמ"ש, נראה כסביר, וזאת גם אם ניתן לטעון כי חלק מראשי הנזק נישומו על הצד הנמוך, וחלקם על הצד הגבוה.

סגור לתגובות

התגובות סגורות.