אוג' 24 2010

פגיעה באוטונומיה

סוכובולסקי נגד דוד מרגלית

תביעת פיצויים בגין נזק גוף שנגרם, כנטען, עקב רשלנות רפואית בטיפול שיניים. לטענת התובעת, לאור החוסרים בכרטיס הרפואי שלה אצל הנתבע, עובר אל הנתבע נטל הראיה לגבי עובדות שלא תועדו מלכתחילה. התובעת גם טוענת כי לא התקבלה הסכמתה מדעת לטיפול ולא נמסרו לה הסיכונים הטמונים בו. כן נטען כי על הנתבע לפצותה בגין פגיעה באוטונומיה.

בימ"ש השלום קיבל את התביעה בחלקה וקבע כי החובה לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת לגבי טיפול רפואי ולשמור על רישומים אלה מעוגנת כיום בס' 17 לחוק זכויות החולה. גם לפני חקיקת החוק עוגנה החובה בפסיקת ביהמ"ש העליון. נפסק, כי תיעוד

ראוי ושמירה על החומר הרפואי משרתים הן את ההליך הרפואי, הן את ההליך המשפטי והן את זכויות החולה. לאי ניהול רישום רפואי תקין עשויות להיות מספר נפקויות. הנפקות העיקרית היא נפקות ראייתית. נזק ראייתי שנגרם לתובע מקום בו לא נערכו רישומים רפואיים כנדרש או לא נשמרו, יביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לשכם הרופא לגבי העובדות השנויות במחלוקת, מקום בו אילו היה מצוי הרישום הרפואי החסר, ניתן היה לבררן. היקף הנטל המועבר נתחם ע"פ היקף הנזק הראייתי שנגרם.

במקרה הנדון, הנתבע אמנם ערך רישום רפואי באשר לטיפול בתובעת, אך רישום זה הוא חסר ולקוי. הנתבע ניסה להוסיף רישומים בכרטיס הרפואי במועד מאוחר יותר מבלי לציין כי מדובר בתוספות שהוספו בדיעבד. פעולה זו אינה תקינה, גם אם נעשתה בתום לב ולא מתוך כוונת מרמה. בהעדר רישומים רפואיים ראויים יעבור נטל השכנוע לגבי העובדות השנויות במחלוקת, אותן ניתן היה להוכיח באמצעות רישומים רפואיים, אל כתפי הנתבע. העובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן, ראשית, האם גילה הנתבע פריצה לסינוס מיד עם בצוע עקירת השן. שנית, האם ניתן טיפול אנטיביוטי לאחר גילוי הפריצה לסינוס. שלישית, האם לאחר העקירות ולאור תלונות התובעת היא הופנתה לייעוץ במחלקת פה ולסת בבי"ח.

בשים לב לנטל הראיה לעניין העובדות השנויות במחלוקת, יש לדון בהתרשלות הנטענת של הנתבע. בסופו של דיון נמצא, כי לא הייתה התרשלות בפעולות הנתבע בכל שלבי הטיפול בתובעת.

אשר לטענת התובעת, ולפיה לא התקבלה הסכמתה מדעת לטיפול הרפואי ולא הוסבר לה הסיכון. לצורך בצוע טיפול רפואי וטרם ביצועו על המטפל לדאוג ולקבל מהמטופל הסכמה מדעת. נפסק, כי המבחן למידע שחובה למסור למטופל הוא אינו הנוהג המקובל בקרב הרופאים, אלא צרכי המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלו נקבעים ע"פ קנה מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע. חובת קבלת ההסכמה מדעת מעוגנת כיום בחוק זכויות החולה. הוראות החוק לעניין היקף חובת הגילוי והחריגים לה משקפות את עיקר הכללים והעקרונות שהתגבשו בפסיקת ביהמ"ש העליון טרם חקיקתו.

עקירת שן אינה ניתוח, ולכן אין חובה לקבל הסכמה מדעת במסמך בכתב. עם זאת, על הנתבע היה לקבל את הסכמתה מדעת של התובעת לטיפול. התובעת טוענת כי לא ניתן לה כל הסבר לגבי הסיכונים הצפויים. בהעדר רישום בכרטיס הרפואי וכיון שמדובר בשאלה עובדתית שבמחלוקת – הנטל הוא על הנתבע לשכנע כי אכן נתן הסבר כנדרש. הנתבע כלל אינו זוכר אם ניתן על ידו הסבר והוא אינו מוציא מכלל אפשרות כי שכח להסביר לתובעת את הסיכונים הטמונים בטיפול. אם כן, הנתבע לא עמד בנטל ויש להעדיף את גרסת התובעת, כי לא הוסבר לה הסיכון של פריצה לסינוס עקב העקירה.

מתן טיפול רפואי ללא קבלת הסכמה מדעת, הכרוך בהפרה של המטפל את חובת הגילוי המוטלת עליו, מהווה הן עוולה של תקיפה והן עוולה של רשלנות. עם זאת, המגמה בפסיקה היא לצמצם את השימוש בעוולה של תקיפה בתובענות מסוג זה רק למקרים חריגים, כאשר למטופל כלל לא נמסר מידע על סוג הטיפול הצפוי לו, או כאשר לא נמסר לו על תוצאה בלתי נמנעת של אותו טיפול או שמדובר בטיפול שונה באופן מהותי מזה שנמסר לו לגביו. המקרים הרגילים של היעדר הסכמה מדעת ידונו ע"פ עוולת הרשלנות. גם המקרה הנדון מתאים להיות נדון ע"פ עוולת הרשלנות ולא ע"פ עוולת התקיפה.

הפרת חובת הגילוי היא הפרת חובת הזהירות שחב הנתבע לתובעת, ובכך הוכחה התרשלותו. במסגרת עוולת הרשלנות זכאית התובעת לפיצויים על נזק הגוף שנגרם לה, אם יוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. בחינת הקשר הסיבתי בהקשר לאי מתן הסכמה מדעת והפרת חובת גילוי היא, למעשה, הערכת ההסתברות שהמטופל היה מסכים לטיפול או בוחר בדרך טיפול אחרת או נמנע מבצוע הטיפול כליל. על

התובעת להוכיח, ע"פ מאזן הסתברויות, כי לא הייתה מסכימה לטיפול אם היה נמסר לה המידע הדרוש. התובעת לא עמדה בנטל האמור, ולכן אינה זכאית לפיצוי בשל העדר הסכמה מדעת.

כאשר לא נמסר למטופל המידע הדרוש טרם בצוע הטיפול הרפואי, יכול מחדל זה כשלעצמו להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם מאותו טיפול וללא צורך להוכיח קשר סיבתי בין אי קבלת הסכמת המטופל לטיפול ובין הנזק. הפיצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם שלא בהסכמתו המודעת ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. לחולה זכות לבחור אם לקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול רפואי יינתן לו. אמת המידה לקביעת הפיצוי בגין כך היא אינדיווידואלית, בהתאם לעצמת הפגיעה שנגרמה לניזוק הספציפי. במקרה הנדון, לאחר שקילת כלל הנסיבות ובהתחשב במהות הטיפול הרפואי שניתן, כאשר מדובר בטיפול לא מורכב של עקירת שתי שיניים ולא בפרוצדורה כירורגית, בנסיבות בהן קבע מומחה ביהמ"ש כי לא נותרה כל נכות לתובעת והמקום נרפא, כאשר לתובעת אשם בהחמרת המצב, יש להעמיד את סכום הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה על סכום של 35, 000 ₪ נכון להיום.

סגור לתגובות

התגובות סגורות.